יום שישי, 11 בנובמבר 2011

כולם ככה.

את רוב חיי ביליתי בשמיעת ה"כולם ככה" הזה שמפציע בכל שיחה: על נשים, על גברים, על מה שביניהם, על עדות, דתות, מגזרים וכיוצ"ב. יש לנו כחברה, נטיה "תקינה" אמנם, אבל הרסנית, לתייג את הפרט בתוך הכלל, תוך מתן תירוצים לרוב. מי לא שומע את זה בעצם? "גברים הם חסרי רגש" ו"נשים רגשניות יתר על המידה", העדה הזאת פתוחה מידי במיניות שלה, העדה הזאת קרירה כמו הקוטב הצפוני. ואני חייבת להודות- זאת ברירת מחדל טובה למדי. אלא אם, כמובן, נמאס לך לאטום את האוזניים מתחת למים ואתה שואף להיות- עצמך, ולא ה"כולם ככה" הזה שמחייב אותך לעמוד בין השאר, בנורמות שהן לא לרוחך.
היום אי אפשר שלא לשים לב לזה, אני חושבת שעל אחת כמה וכמה עם השיח שיש (ושמתגבר, במיוחד לאור המחאות שהקיץ הביא עמו) ועם תשומת לב בסיסית ביותר, אפשר לשים לב לדברים היותר משמעותיים שיוצרים את החלוקה הכ"כ ברורה הזאת, אבל עם זאת- קשה מאוד עדיין להצביע על הפרטים הקטנים. על איך קורה דבר שכזה, שאנשים מתייאשים היום, אולי יותר מאי פעם, ממה שהיה פעם הבדלי המעמדות והיום הפך להיות הבדלים מגדריים ברורים, ומגוחכים, יש לציין. כמובן יש שיאשימו את הגלובליזציה שמסחררת אותנו וגורמת לנו להבין עד כמה הכל זמין. אם פעם אנשים היו יוצאים עם אנשים מהערים שלהם, היום הם יכולים גם לפתח קשרים רומנטיים- ולא רומנטיים, עם אנשים מכל העולם. בוודאי שעכשיו יש יותר בחירה- אבל האם היא באמת קיימת? כי אם בכל העולם רוב הנשים מחונכות לחשוב שכל הגברים דומים אם לא זהים, וגברים מחונכים לחשוב שאישה נראית כמו עלה נידף ברוח שלא אכל מהשנה שעברה- האם יש באמת בחירה חופשית?
אז זהו, כמו שאמרו לפני- שלא. ממש לא. הרי אנחנו חיים באותה התבנית ואף ממשיכים להקריב לה קורבנות למאכל, כשבסוף היא מאכלת אותנו, ואנחנו שבויים בה עד ללא היכר. אם כולם דומים והאינדיבידואל לא קיים- אין למה לשאוף. אין לשאוף, במקרה של אישה שהחליטה שברצונה בזוגיות ועתה היא עוסקת בין השאר במציאת פרטנר- למשהו שהוא לא גבר שלא מתעלל, שמידי פעם "עוזר" בבית, שאולי אפילו מביא לה פרחים בשבת. בסה"כ, מה כבר גבר צריך לעשות כדי למצוא לעצמו בת זוג הגונה? לא הרבה. גם לא כדי להישאר בתוך הזוגיות הזאת- הרי מוטל עליו מלכתחילה כל כך מעט בתהליך הקמת המשפחה, שהוא יכול אפילו לא להיות נוכח בתהליך הזה, אבל לבסוף לזכות במדליית "אב השנה", כשבעצם- מקומו כאב, מוטל בספק. לעומתו, נשים חונכו ע"י סביבתן מגיל צעיר להסתפק במעט, אבל לעשות הרבה. מוטל עליהן הבית והדאגה לגרים בו, לבריאות המשפחה, הולדת צאצאים תוך התחשבות בגברים שאיתם הן חיות וכמובן- הרי אנחנו חיים בעולם נאור- הג'אגלינג התמידי בין כל זה לקריירה, ששפר עליה מזלה והיא יכולה לעסוק בה. עד 4 כמובן, מישהו הרי צריך לתפקד כהורה.
למה? למה אנחנו עושות את זה- ולמה קוראים לזה בחירה חופשית בסוף היום?
התשובה טמונה בילדים שלנו. בנים לא בוכים- רק בנות. בנים לא משחקים בעגלות ובבובות- רק בנות. בנים לא מבשלים- הבנות יושבות לצד אימן על השיש מהרגע שהשרירים יכולים להתמודד עם ישיבה. בנים זכאים להתלכלך בחצר, לטייל, לשיעורי ספורט ואמנויות לחימה, לעיסוק מתמיד בלהיות "גבר" (מה שזה לא אומר, זה וודאי טוב יותר מ"נקבה" או "ילדה", וגם מ"הומו") ובאלימות (בסדרות אנימציה בטלוויזיה, בסרטי אקשן, משחקי מחשב, ואפילו רק כדי לצאת יותר "גבר" בשכונה) וכמובן- בפורנו. צריכת אונס מצולם מתחילה היום בגיל 8-9 ולעיתים בגילאים צעירים יותר- והיא כמובן מעוּדדת מכל עבר, שמה צרכיו של המתגבר לא יסופקו במיידי. רוב ההורים לא מרגישים בנוח להעלות את הנושא או שפשוט מאמינים בכל ליבם שכך נראה תהליך התבגרות תקין, של ילד- בן- מן המניין.
עכשיו שסירסנו רגשית וחישלנו גופנית את המין הגברי, אפשר לעבור לתהליך הציעצוע - או ההחפצה- של בנות ונשים צעירות. היי יפה- ושיתקי. אל תתלכלכי, שמרי על חזות מסודרת ונקייה. היי מכילה ומבינה, לימדי להתחשב בגבר שלך- תמיד להיראות פחות חכמה ממנו (שמה הוא יבהל ממך וירגיש מאויים), בכלל, היי קצת טיפשה, הרבה יותר קל למצוא כך חתן. ואם בחתן עסקינו- איזו מילה חשובה בעולם הנשי המצועצע של היום. פיסגת כל השאיפות היא מציאת חתן למען זוגיות ארוכה ומונוגמית. מאז המאה ה-17 עודדה הכנסיה אנשים לדבוק בנישואים (= הטרוסקסואליים, באותו המעמד, מונוגמיים), ונשים עודדו לחשוב שזה הפיתרון היחיד. כבר אז אישה היתה חפץ: חסרת רכוש, חסרת זכות הצבעה, חסרת בחירה באשר היא, ולעיתים קרובות היתה שורש כל חטא. פלא שנשים בוחרות להיכנס לזוגיות עם שאיפות נמוכות ומנמיכות אותן ככל שהקילומטראז' מתווסף? קדושת הנישואין גובה, בעיקר מנשים, מחיר כבד. נשים נואפות מיד נתקלות בחומת ה"זונה או קדושה" שמקובלת בחברה שלנו, כמובן בתור זונה. גבר שנואף נתפס כנורמלי, רגיל, חם, בעל יצר מיני מפותח- ובואו נודה בזה: בסוף היום האישה שאיתו אשמה. איך, איך היא לא היתה מעוניינת במשחקי מין אחרי עבודה במשרד ועבודה בבית וטיפול ב2.4 ילדים ויותר, לא ברור ממש. לא יתכן שהגבר יחשב כאשם בכל דבר שנעשה בקשר- האישה הרי כה נאורה עד שיש להדיר אותה מהמרחב הציבורי, פשוט כי היא כ"כ נעלה, ולכן נועדו לה חיים של סבל טהור. בעוד הגבר- כ"כ שפל, שעדיף כבר שישב רגל על רגל במשרד ויזכה לאור מין ההפקר של המין השני. ובכול, כמובן- האישה אשמה. בעוד שהגבר מדריך את המשפחה- הוא הראש, האישה היא הצוואר, ועליה לפתח שרירים עדינים ושבריריים וכנראה גם פיצול אישיות כדי לעמוד בכל מה שבחיר ליבה רוצה, וכמובן- צריך. הצרכים הנעלים של הגברים, הרצונות הבזויים של הנשים.
אז מה בעצם מותר לעשות, כאישה? מעט מאוד. הדעה הרווחת היא שהכל, וזו טעות. כן, את יכולה לעשות הכל- אבל מקומך יהיה כאזרח שכפוף לחוקים. ישנם חוקים ברורים שאסור לאישה לעבור. ואם היא תעשה זאת- היא תשלם מחיר חברתי ואישי גבוה מאוד. החל ממחיר בקריירה- כי זה או קריירה או משפחה, ועד למחיר שבתוך הקריירה- מתוקף היות האישה יצור מיני בלתי מרוסן, היא עלולה לקבל בכל רגע אות הערכה מהממונים עליה (שהם, איך לא, גברים לרוב, שלא נאלצו לצאת בארבע לאסוף את הילד שלהם) בדמות הטרדה מינית, זלזול, שימוש חסר פרופורציות במרות וכו', ועד למשפחה שלה- או שהיא תדבוק בהתנהגות שנקבעה בחברה, או שהיא מיד תהיה אמא מזניחה, בת זוג גרועה, אשת משפחה ועקרת בית נוראית. אישה עדיין נשפטת יותר על ניקיון ביתה מאשר על היכולות האינטלקטואליות שלה, והסיבה לזה פשוטה- זה היעוד של הנשים והעידוד הוא להסכים עם כך. כי "זה ככה", ואם זה ככה, כנראה שזה בסדר, לא?
בסופו של יום, רואים את התהום שהחברה שלנו יצרה בין גברים לנשים ממרחקים. כשחוקי המשחק הם גבריים בעולם שמורכב מרוב של נשים, נגזר על כולנו להיות או דומים מאוד- או שונים מאוד. או שנדבוק בהתנהגות "גברית"- אסרטיבית ללא פרופורציה, אלימה, לא הוגנת ו"מחושבת" עד כאב, ונצליח, או שנדבוק בהתנהגות "נשית", שכוללת בין השאר תלותיות, חולשה, עדינות ושבריריות, וככל אדם חלש- התוצאה הרעה לא תאחר מלבוא.
האם יש אלטרנטיבה? כן. לטעמי היא מצויה לא רק בחיזוק הנשים ע"י חינוך מתאים וחקיקה ואכיפה מאומצת יותר, ולא רק ע"י זה שנחדול לחנך את ילדינו כפס יצור המוני לבעיות אישיות וחברה פגומה, אלא בעיקר- לחנך גברים. להכניס לימודי מגדר לבתי ספר, להסביר מדוע אונס, התעללות, החפצה, אלימות כלפי נשים וילדים, גילוי עריות וכיוצ"ב הם לא קבילים בחברה שלנו. לחנך למוסר נעלה יותר מזה שמחנכים עכשיו. להתערב יותר כהורים לבנים- לא לחשוש מהמילה פמיניזם ולהפסיק לפחד שהבנים שלנו לא יצאו פחות גברים ולהתחיל לפחד שהם יצאו "כמו כולם", ועליהם יאמרו המשפטים האלה בעוד כמה שנים. יש לעקור את התופעה מהחברה, ולצד העלאת המודעות בנשים, יש להעלות את המודעות, האפסית כמעט כרגע, אצל גברים מכל הגילאים ומכל העדות. ובעיקר, לדבר על פמיניזם, לדבר פמיניזם, להפיץ את המילה הזאת כמה שיותר כי היא טומנת בחובה את השחרור מסירוס רגשי, שמוביל לסירוס חברתי- ויוצר את הפצע המדמם הזה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה