ביומיים האחרונים זכיתי להסבר נוקב בשר ושובר לב על סולידריות נשית.
והחלטתי, אני את השתיקה שלי מפסיקה, כי מעל לכל דעה נוקבת שאוכל לספק, מעל לכל טיעון משכנע או הסבר מנקודת מבט לא משוחדת לבצע כסף או כוח על המציאות, אני רוצה לכתוב על מה שחשוב בעיני מכל. על איך אנו הנשים- מקומינו לצידנו, ולא בצד.
המונח "להתיישב לשולחן", הוא אינו רק מונח מקצועי בשבילי. להיות פמיניסטית הוא אינו מקצוע בשבילי, ולא יוכל להיות מעולם. בשבילי זו דרך חיים. הגות ומחשבה בכל צעד ושעל, הוא היכולת שלי להצביע על הנקודה שבה כואב לי, ולדעת איך למצוא מזור לכאב אחר. הוא הרצון, החתירה לעולם שווה. עולם שווה שבו - נרגיש שוות.
אך השווי בעולם הזה לא ימדד בערך כספי, או מיליטנטי, אף לא בהשוואה- מי שווה יותר. אלא בתחושה הפנימית, התחושה שמתגנבת לאדם, לאישה. הביטחון בלחיות את חייך.
ביטחון. מילה שמקפיצה מיד- כוחות הביטחון. מוסד גברי, כובש, זרגי. גדול ועצום ורב מידות, שפעולותיו תמוהות בעיני, במיוחד משום שהוא כה רחב, מה שלא תורם לבטחוני אפילו לא במעט. אבל לא על הביטחון הקנוי בדם הזה אני רוצה לכתוב היום. אם כי על הביטחון שלנו כנשים. אני לא מתכוונת לתרסיס פלפל בתיק, או שוקר, ואף לא על שיעורי "הגנה עצמית", או בשמם המלא- האשמת הקורבן. לא. אלא הביטחון שיש לנו במילה שלנו.
כנשים, אנחנו נתונות להשפעת החברה במידה שווה אם לא יותר מגברים. כנשים, אנחנו מיעוט נרדף שנלקח ממנו הכוח, היכולת, לחיות בגפו בשלום. כנשים, עודנו מתדפקות על דלתות השולטים בחיינו בתחינה לדבר כזה או אחר. אם זו הבקשה לחזור מחופשת הלידה למקום העבודה על מנת להתפרנס בכבוד, אם זו ההשתדלות האין-סופית שלנו לחקות את הגברים בעבודתם, על מנת לזכות להצלחה- משכורת ממנה ניתן לחיות, להתפרנס בכבוד, אם אלה דלתות הבעלים שלנו, שהפכו כבר מזמן, בגלוי, לרוב - לפטרונים של חיינו, אם זה על הדלתות על האבות שלנו, להכרה רגשית, לקבלה משפחתית, לעזרה.
ובכל זאת, אחרי היסטוריה ענפה של דיכוי נשים, זכינו לכינוי- "מתקרבנות". כנשים, זכינו להשתקה. כנשים, לא זכינו להכרה באמיתות רגשותינו, באמיתות זכרונותינו. המונח "הסגברה" (הסברה גברית), אינו מתייחס רק לגבר, ואינו מתייחס רק לגבר המנסה להסביר לך את רגשותייך, או את הידע שברשותך. הסגברה היא עניין של מה בכך בעולם שמתנהל ע"י גברים, בשביל גברים, בזכות נשים. ושם, בנקודה הזאת, הביטחון, המילה הבטוחה והצודקת שלך - חסרת הגיון. אין זה משנה אם עברת את זה על ידי גבר או אישה. המנטאליות של העניין, היא גברית. היא לגרום לנשים להשאר תחת מעטה "דקיק" של דיכוי. בואי, אני אסביר לך מהו אונס, ולמה - פורנוגרפיה וצריכתה, זנות ואנוסותיה, חוף בוגרשוב ושרמוטתו וכיוצ"ב- הם אינם זנות, יאמר לך- או תאמר לך, המסביר או המסבירה, מאפשרת לתחושת הקרביים המתהפכים בתוכך להתפשט בכל הגוף.
במקרים של אונס, בכולם, אחד אחרי השני, לוקח המוסד הבטוח את המילה של הגבר אל מול המילה של האישה ומעלה אותו בכמה וכמה רמות אל מול עדותה של האישה. את מתוחקרת מכל זווית. מדוע נאנסת? כיצד נאנסת? מה לבשת? מה עשית באותו יום? באיזה צבע היו תחתונייך? ולזה, לזה קוראים לא-אונס. זוהי חקירה נורמטיבית, שנועדה למנוע תלונות שווא, שנמדדות בכמות של כ-2% מכלל המתלוננות. ולזה, לזה לא קוראים לשפוך את המים יחד עם התינוק.
ובכל זאת, גדולי האנסים זוכים בימינו לבחירה מחודשת של ציבור נשי. ולא בכדי, חונכנו למזוכיזם. חונכנו לשנוא אחת את השניה והופרדנו - כמו עבדים, בשיטת הפרד ומשול. ובכל זאת, נשים מצליחות רבות אינן מצליחות להתחבר לנשים אחרות ואף שונאות אותן, ומה הפלא? הרי הדרך הקלה ביותר היא לטאטא את הנשיות הכפויה עלינו מתחת לשטיח כדי להתחמק מעצמנו ולהתחבר לחוטף, כי הדרך הזו קלה יותר לשרוד בחטיפה.
סולידריות נשית.
נשים מבוגרות, אימהות, ויותר, נכנסות לראות מופע תרבותי בבית ביאליק.
אישה צעירה שעונה לחברתה - צעירה גם היא, מדוע הלכת לשתות איתו אלכוהול לבד?
אימא שמלמדת את ביתה שלא לצאת בבגדים חשופים.
נאנסות, חלקן אימהות, חלקן אף יותר, נכנסות לראות אנס על במה בבית ביאליק.
נאנסת צעירה שעונה לחברתה שנאנסה זה עתה, צעירה גם היא, מאשימה את חברתה בכך שנאנסה.
נאנסת שמלמדת את ביתה לא להאנס תוך כדי האשמה בוטה.
אנחנו הנשים, מקומנו יחד. סביב השולחן.
והחלטתי, אני את השתיקה שלי מפסיקה, כי מעל לכל דעה נוקבת שאוכל לספק, מעל לכל טיעון משכנע או הסבר מנקודת מבט לא משוחדת לבצע כסף או כוח על המציאות, אני רוצה לכתוב על מה שחשוב בעיני מכל. על איך אנו הנשים- מקומינו לצידנו, ולא בצד.
המונח "להתיישב לשולחן", הוא אינו רק מונח מקצועי בשבילי. להיות פמיניסטית הוא אינו מקצוע בשבילי, ולא יוכל להיות מעולם. בשבילי זו דרך חיים. הגות ומחשבה בכל צעד ושעל, הוא היכולת שלי להצביע על הנקודה שבה כואב לי, ולדעת איך למצוא מזור לכאב אחר. הוא הרצון, החתירה לעולם שווה. עולם שווה שבו - נרגיש שוות.
אך השווי בעולם הזה לא ימדד בערך כספי, או מיליטנטי, אף לא בהשוואה- מי שווה יותר. אלא בתחושה הפנימית, התחושה שמתגנבת לאדם, לאישה. הביטחון בלחיות את חייך.
ביטחון. מילה שמקפיצה מיד- כוחות הביטחון. מוסד גברי, כובש, זרגי. גדול ועצום ורב מידות, שפעולותיו תמוהות בעיני, במיוחד משום שהוא כה רחב, מה שלא תורם לבטחוני אפילו לא במעט. אבל לא על הביטחון הקנוי בדם הזה אני רוצה לכתוב היום. אם כי על הביטחון שלנו כנשים. אני לא מתכוונת לתרסיס פלפל בתיק, או שוקר, ואף לא על שיעורי "הגנה עצמית", או בשמם המלא- האשמת הקורבן. לא. אלא הביטחון שיש לנו במילה שלנו.
כנשים, אנחנו נתונות להשפעת החברה במידה שווה אם לא יותר מגברים. כנשים, אנחנו מיעוט נרדף שנלקח ממנו הכוח, היכולת, לחיות בגפו בשלום. כנשים, עודנו מתדפקות על דלתות השולטים בחיינו בתחינה לדבר כזה או אחר. אם זו הבקשה לחזור מחופשת הלידה למקום העבודה על מנת להתפרנס בכבוד, אם זו ההשתדלות האין-סופית שלנו לחקות את הגברים בעבודתם, על מנת לזכות להצלחה- משכורת ממנה ניתן לחיות, להתפרנס בכבוד, אם אלה דלתות הבעלים שלנו, שהפכו כבר מזמן, בגלוי, לרוב - לפטרונים של חיינו, אם זה על הדלתות על האבות שלנו, להכרה רגשית, לקבלה משפחתית, לעזרה.
ובכל זאת, אחרי היסטוריה ענפה של דיכוי נשים, זכינו לכינוי- "מתקרבנות". כנשים, זכינו להשתקה. כנשים, לא זכינו להכרה באמיתות רגשותינו, באמיתות זכרונותינו. המונח "הסגברה" (הסברה גברית), אינו מתייחס רק לגבר, ואינו מתייחס רק לגבר המנסה להסביר לך את רגשותייך, או את הידע שברשותך. הסגברה היא עניין של מה בכך בעולם שמתנהל ע"י גברים, בשביל גברים, בזכות נשים. ושם, בנקודה הזאת, הביטחון, המילה הבטוחה והצודקת שלך - חסרת הגיון. אין זה משנה אם עברת את זה על ידי גבר או אישה. המנטאליות של העניין, היא גברית. היא לגרום לנשים להשאר תחת מעטה "דקיק" של דיכוי. בואי, אני אסביר לך מהו אונס, ולמה - פורנוגרפיה וצריכתה, זנות ואנוסותיה, חוף בוגרשוב ושרמוטתו וכיוצ"ב- הם אינם זנות, יאמר לך- או תאמר לך, המסביר או המסבירה, מאפשרת לתחושת הקרביים המתהפכים בתוכך להתפשט בכל הגוף.
במקרים של אונס, בכולם, אחד אחרי השני, לוקח המוסד הבטוח את המילה של הגבר אל מול המילה של האישה ומעלה אותו בכמה וכמה רמות אל מול עדותה של האישה. את מתוחקרת מכל זווית. מדוע נאנסת? כיצד נאנסת? מה לבשת? מה עשית באותו יום? באיזה צבע היו תחתונייך? ולזה, לזה קוראים לא-אונס. זוהי חקירה נורמטיבית, שנועדה למנוע תלונות שווא, שנמדדות בכמות של כ-2% מכלל המתלוננות. ולזה, לזה לא קוראים לשפוך את המים יחד עם התינוק.
ובכל זאת, גדולי האנסים זוכים בימינו לבחירה מחודשת של ציבור נשי. ולא בכדי, חונכנו למזוכיזם. חונכנו לשנוא אחת את השניה והופרדנו - כמו עבדים, בשיטת הפרד ומשול. ובכל זאת, נשים מצליחות רבות אינן מצליחות להתחבר לנשים אחרות ואף שונאות אותן, ומה הפלא? הרי הדרך הקלה ביותר היא לטאטא את הנשיות הכפויה עלינו מתחת לשטיח כדי להתחמק מעצמנו ולהתחבר לחוטף, כי הדרך הזו קלה יותר לשרוד בחטיפה.
סולידריות נשית.
נשים מבוגרות, אימהות, ויותר, נכנסות לראות מופע תרבותי בבית ביאליק.
אישה צעירה שעונה לחברתה - צעירה גם היא, מדוע הלכת לשתות איתו אלכוהול לבד?
אימא שמלמדת את ביתה שלא לצאת בבגדים חשופים.
נאנסות, חלקן אימהות, חלקן אף יותר, נכנסות לראות אנס על במה בבית ביאליק.
נאנסת צעירה שעונה לחברתה שנאנסה זה עתה, צעירה גם היא, מאשימה את חברתה בכך שנאנסה.
נאנסת שמלמדת את ביתה לא להאנס תוך כדי האשמה בוטה.
אנחנו הנשים, מקומנו יחד. סביב השולחן.
